נפטון – חלק ב' על האינטואיציה ועולם הנפש

   נפטון                
המשך    חלק   ב':


.אינטואיציה

"The intuitive mind is a sacred gift and the rational mind is a faithful servant. We have created a society that honors the servant and has forgotten the gift
Albert Einstein

אינטואיציה היא מידע פנימי העולה וצף אל התודעה באופן ספונטני או מגיע כתשובה או הבזק של מידע המגיע כברק. לפתע פתאום אנחנו יודעים או מבינים משהו "
אינטואיציה כבר זמן רב ידועה כי היא איננה מתת-על או כישרון של יחידי סגולה,למרות שיש כאלה המשייכים אותה לכוחות על-חושיים, על-טבעיים או לישויות אלוהיות. אמירות מיסטיות אודות אינטואיציה מעידות, ככל הנראה, על חוסר הבנה בסיסי של דרך פעולתה ומהותה..
מסלול ההארה, העובר ומגיע מה תת מודע ומעניק הבזק של הבנה, תובנה ומידע מהיר למודע, בלי יכולת להסביר איך בדיוק תהליך זה קורה נקרא "אינטואיציה". אך אין ספק שיש לאינטואיציה מרכיבים שכלתניים .
אותם עומקים של אנציקלופדיה אנושית השוכנים כבר בעצם בריאתנו כמידע המזכיר מאוד את אופן ההתפתחות האבולוציונית ומקביל לה לחלוטין מסמל את חווית נפטון כשאנחנו מרגישים כשמשהו נכון, מבלי להבין איך ומדוע.
אינטואיציה היא תכונה אנושית, שכביכול מקנה לאדם ידיעות על המציאות, שמקורן בתת מודע והן נוצרות ללא שימוש בחשיבה.
מה שמאפיין את הידיעה האינטואיטיבית, זו העובדה, שהיא נוצרת במהירות רבה (בן־רגע), ושהיא מופיעה בפתאומיות (בהשראה/בהברקה). למרות זאת הפתרון האינטואיטיבי אינו נוצר תמיד באופן מיידי. כדי לפתור עניין כלשהו עוזר לפעמים "לישון על זה לילה".
אדם האוחז בתובנה אינטואיטיבית אינו יכול להסביר בשלמות מדוע הוא נוקט בעמדה זו ובזה אינטואיציה שונה מדעה, המבוססת באופן מודע על ניסיון. על אף זאת אינטואיציה עשויה להיות מעוצבת באופן תת-הכרתי על חוויות קודמות. ובכך היא נבדלת גם מאינסטינקט שהוא נטייה פנימית מולדת ואינו מבוסס על חוויות קודמות.
היות שמקור הידיעה האינטואיטיבית אינו מודע, נוצרה סביב האינטואיציה שורה של רעיונות מיסטיים. מיסטיקנים תלו את תחושת הידיעה האינטואיטיבית ברעיונות שונים ומגוונים, וביניהם קשר ישיר עם אלוהים, גלגול נשמות ותודעה קולקטיבית. ההסבר הפשוט לתחושות אלה מצביע על פעילות תת-הכרתית שוטפת שמקרינה לסף המינימאלי של ההכרה, כך דברים שנקלטים ומעובדים על ידי ה תת-מודע באים לידי ביטוי לפניי שאדם מסוגל להבינם בצורה הגיונית.
הפסיכולוג הבריטי ד"ר ריצ'רד וייסמן בספרו 'מזלך בידך' מספר על מחקר שערך כדי למצוא את מאפייני המצליחנים, מאפיינים החסרים אצל מפסידנים. אחד מממצאי מחקרו הוא שהמצליחנים מקשיבים לאינטואיציה שלהם. הקשבה זו גורמת להם להימנעות מסיכונים מחד ולפתיחות להזדמנויות להצלחה מאידך. לא תמיד המצליחנים ינהגו כפי שמורה להם האינטואיציה, אך הם לא יתעלמו מקיומה.
עוד הוא קובע כי ניתן לפתח את האינטואיציה ולחזקה בכך שבשלב ראשון מגלים ערנות לתחושות הפנימיות ונמנעים מלדחוק אותן הצידה. בשלב שני יש לשקול היטב האם נכון יהיה במקרה הרלוונטי להישמע לקולה של האינטואיציה.
נפטון ובית 12 טומנים בתוכם ידע אנושי עצום שרובו אינו במודע. לעיתים אדם ימצא את עצמו פותר בעיה ברגע מסוים מבלי להבין שהצד האינטואיטיבי שבו "שלף" פיתרון ממעמקי ההבנה. נפטון המסמל את ההתפתחות של הטבע והאנושות מכיל בתוכו כמו קפסולה של כל מה שנאגר כהבנה ותובנה. גם סביבתנו ממשיכה להיות חומרי גירוי שאנחנו קולטים ומאפסנים במחסן האנושי הזה הנקרא תת מודע או נפטון בשפה האסטרולוגית.
אי אפשר לערוך הפרדה בין רציונאל לאינטואיציה, היות והם מוטמעים זה בזה כתובנה. הצורך להפריד ביניהם הוא מקור הקושי להבין את מהות האינטואיציה או נפטון כגורם השראה, דמיון ויכולות לערבל את כל מה שנאגר בתוכו ולבטא זאת באופן אינטואיטיבי.
חזון:
הוא כל דבר שהאדם חולם כרעיון או מטרה להשיגו ורואה בכך משאת נפש. התהליך של ההדמיה מתחיל בתמונה או ברעיון הנרקם במוחו. לעיתים מדובר בחפץ פשוט כמו הכסא עליו אתם יושבים, המחשב בו אתם משתמשים. מישהו דמיין את זה "ראה" את זה במוחו.
ספורטאים, אסטרונאוטים ואנשי עסקים משתמשים בכוח הדמיון, וההחזיה ,כדי להתכונן ליצירת ההצלחה הרצויה להם. בכולנו יש יכולת לדמיין חזון ונפטון מספק את מקור ההשראה ואת האמונה שנוכל להשיג חזון זה.

היוריסטיקה (Heuristic):
היא כלל חשיבה פשוט, מעין "כלל אצבע" המבוסס על הגיון פשוט או אינטואיציה, המציע דרך קלה ומהירה לקבל החלטות, ללא התעמקות ובמחיר דיוק נמוך.
למשל, היוריסטיקת ייצוגיות הוא מצב שבו בני אדם שופטים דברים כדומים על בסיס הדמיון ביניהם "על פניו", לעתים קרובות על בסיס תכונות שטחיות כמו מאפיינים עיקריים וסטריאוטיפים.
לפי טברסקי וכהנמן, החוקרים הראשונים שזיהו היורסיטיקה זו. היוריסטיקת ייצוגיות יכולה להסביר את הקושי שחווים אנשים בזיהוי רצפים אקראיים באמת, משום שאנשים מצפים לשינויים רבים יותר מאשר קיימים בפועל ברצף אקראי, במיוחד בציפייה שרצף קצר של אירועים אקראיים יהיה דומה או מייצג לרצפים ארוכים הרבה יותר של אותם אירועים. תופעה זו אחראית להטיות קוגניטיביות כמו אשליית הצֶבֵר ולכשלים לוגיים כמו כשל המהמר וכשל רגרסיה.

חוקריהן החשובים של ההיורסטיקה היו הפסיכולוגים הישראלים דניאל כהנמן
דניאל כהנמן (נולד ב-5 במרץ 1934) הוא פסיכולוג קוגניטיבי ישראלי, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2002. מחקריו נחשבים לפורצי דרך בתחומי שיפוט וקבלת החלטות, היוריסטיקה וכלכלה התנהגותית. כיום הוא מכהן כפרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה ומדיניות ציבורית באוניברסיטת פרינסטון.
ועמוס טברסקי,
עמוס טברסקי (16 במרץ 1937 – 2 ביוני 1996) היה פסיכולוג קוגניטיבי ישראלי, ואחד מחלוצי המחקר בתחום ההטיות הקוגניטיביות, לצד עמיתו לאורך שנים דניאל כהנמן..
שני פסיכולוגים בני מזל דגי, לגמרי לא מקרי ששני חוקרים אלו הנשלטים ע"י נפטון חקרו את הטכניקות האלה והדגימו כיצד המוח האנושי נוהג להשתמש בטכניקות היוריסטיות שונות, על מנת לקבל החלטות במהירות. אין ספק שקל לראות את הדמיון והבסיס המשותף עם האינטואיציה לפי היורסטיקה ההדמיה, ככל שקל יותר לדמיין אירוע, כך הוא נחזה כסביר ורלוונטי יותר. היוריסטיקה זו יכולה להסביר מדוע אדם מתרגש אם "כמעט" נכח במקום אסון. ההסבר לכך הוא שברצף האירועים שהביאו את האדם לקרבת האסון, קל לו לדמיין מצב שבו אירוע אחד ברצף היה מתרחש באופן מעט שונה ובכך היה מביאו להיות נוכח באסון. כלומר, מאחר שהאדם נדרש לדמיין רק שינוי קטן באירוע אחד שבו נכח הוא חש "שניצל בנס" (לדוגמה: לדמיין שרץ והספיק לעלות על אוטובוס שעצר בתחנה ושלאחר מכן היה מעורב בתאונת דרכים, לעומת האירוע האמיתי שבו רץ אך לא הספיק לתפוס את האוטובוס). בכלל המחקרים שלהם מוכיחים עד כמה האדם בתחומים כלכליים הנחשבים לריאליים אינו ראציונאלי כלל.


שינה:
נפטון המשפיע על תהליכי המוח וההיפופיזה אחראי על השינה.
השינה היא מצב פיזיולוגי, הפיך ומחזורי, אצל בעלי חיים עליונים (מרביתם בעלי חוליות וכמה חסרי חוליות) המאופיין בפעילות ותגובה לגירויים בעוצמה הנמוכה מעוצמת התגובה בזמן ערות. השינה תופסת קרוב לשליש מחייו של האדם הממוצע, אך למרות זאת ידוע עליה מעט יחסית.

 העולם מעבר
-תופעות הנוצרות מנפטון:

1. טראנסצנדנטאלי:
המושג טרנסצנדנטאלי מקורו בפילוסופיה הסכולסטית של ימי הביניים ולא מושג שנטבע על-ידי קאנט (על אף שזו טעות רווחת). הוא קשור לתורת הקטגוריות הסכולסטית. מלבד הקטגוריות הרגילות של הישים (על בסיס אריסטו: כמות, איכות, מצב…). ישנן עוד שלוש קטגוריות כלליות יותר: אחד, אמת וטוב שהן הקטגוריות של היש עצמו.
עיון טרנסצנדנטלי הוא עיון בתוכן מושגי של ההכרה המהווה תנאי אפשרות לוגי להכרת תוכן מושגי אחר. התורה הטרנסצנדנטלית של קאנט היא זו המבקשת למצוא את התכנים המושגיים המאפשרים תכנים מסוימים של ההכרה הניסיונית הסינתטית.

ראוי לציין (ואולי לזה כוונה השאלה) שקאנט תמיד מנגיד בין "גזירה מטאפיסית" ובין "גזירה טרנסצנדנטלית". בראשונה הוא מחפש אחר מושגים טהורים אפריורי. היא "מטאפיסית" שכן היא שואלת על המושגים החלים על היש באשר הוא יש עוד לפני שדיברנו על כל יש ספציפי כפי שהוא ניתן לנו בניסיון (בדומה לקטגוריות האריסטוטליות). השנייה כבר מבקשת להראות מדוע אנו רשאים להחיל באופן מוצדק לוגית את המושגים הללו על אובייקטים בניסיון (דהיינו מדוע אנו רשאים לקבוע משפטים סינתטיים מסוימים, כלליים מאוד, בהם אנו מחילים באופן אפריורי מושגים טהורים על מה שנתון בניסיון. כמו "לכל אירוע בטבע יש סיבה"). גזירה זו תבקש להראות כי הכרת המושגים אפריורי היא התנאי הלוגי של הכרה ניסיונית בכלל. הגורם השלישי המאפשר את ההתניה הזו הוא "האני החושב המלווה את כל דימויי", אך זה נושא אחר.

אצל קאנט הטרנסצנדנטי מקביל מושג "העולם לכשעצמו"- זהו הדבר הקיים שאיננו יכולים לתפוס בתור בני אדם (ולענ"ד ניתן להוכיח קיום כזה דבר באופן לוגי. כלומר את קיומו של דבר בלתי נתפס ניתן לתפוס. כאן אנחנו נזכרים בטיעון היפה של קאנט שמראה ש"קיום" אינה תכונה ואינו תואר, ולכן הוא אינו מוסר לנו מידע על מה שאנו עוסקים בו. מצד שני נזכור את דברי הרמב"ם- "אין אמיתותו כאמיתותינו").
2. מטאפיסי:
בדרך כלל, לא בא לציין את מה שמעבר להכרה אלא את מה שמעבר לפיסיקה. מונחים שחלקנו תופסים כמעבר להכרה אנושית, הם חלק מהמטאפיסיקה, אבל זה לא מה שמגדיר את התחום המטאפיסי. שאלת היחס בין הגוף והנפש היא שאלה מטאפיסית, שאלת תכונותיו הכלליות של היש, או שאלות אונטולוגיות בכלל, הן שאלות מטאפיסיות.
גם המונח טרנסצנדנטי לא מציין תמיד מה שהוא מעבר להכרה, אלא מה שהוא מעבר. לעיתים מעבר לניסיון המדעי בפרט, לעיתים מעבר להכרה בכלל, לעיתים פשוט מעבר לעולם (אלו שלושה דברים שונים). השאלה על הטרנסצנדנטי היא כמובן חלק מהשאלה המטאפיסית.
לעניין השאלה שלך הרי שהמונח מטאפיסי יכול לעיתים קרובות (מאוד) להתייחס לדברים שהם בהחלט במסגרת ההכרה, ובודאי שבמסגרת המציאות.
3.אקסטזה:
היא חוויה אישית סובייקטיבית של התרכזות מוחלטת בנושא או עצם מסוים. התרכזות מוחלטת שכזאת איננה רגילה, כיוון שבדרך כלל אנו מודעים גם לעצמים או נושאים נוספים. לכן, האקסטאזה היא דוגמה של מצב מודעות משתנה, המאופיין במודעות נמוכה לאובייקטים אחרים, או חוסר מודעות מוחלטת לסביבה או כל דבר סביבם.
במהלך האקסטאזה, האדם מנתק קשר עם חייו הרגילים, ואינו מסוגל לתקשר עם אחרים, או לבצע פעולות רגילות. בדרך כלל החוויה האקסטאטית הינה קצרה בזמן (מרגע חולף ועד חצי שעה). עם זאת, ישנן עדויות על חוויות שנמשכו מספר ימים ואף יותר, ואף על מקרים של חוויה אקסטאטית במשך כל החיים. במהלך האקסטאזה, התחושה האישית של הזמן, המרחב, וכן התחושה העצמית יכולות להשתנות באופן קיצוני ואף להעלם לחלוטין.

4.מצבי טרנס:
צפייה בטראנסים מרחבי העולם גילתה שהמשותף לכולם בראש ובראשונה הם קצב ותנועה, שגוברים במהירותם ובעוצמתם. והשאלה הנשאלת היא מהו האפקט שיש לתנועה קצבית. ידוע כיום שבמוח מתחוללת פעילות חשמלית. תאי המוח יוצרים זרם חשמלי חלש אבל עקיב (שניתן למדוד אותו באמצעות מכשיר EEG). תדירות הגלים החשמליים הנוצרים במוח משתנה בהתאם למצב התודעה שבו מצוי האדם, כלומר לסוג פעילותו השכלית באותו זמן: ערנות מתבטאת במקצב של 22-15 גלים בשנייה, מקצב המכונה ביתא; מנוחה שכלית בזמן ערנות (למשל מדיטציה) מתבטאת ב-14-8 גלים בשנייה, מקצב אלפא; שינה או להבדיל רגשות עזים- 8-5 גלים – מקצב טיתא; שינה עמוקה ללא הכרה- ארבעה גלים ומטה – מקצב דלתא. חוקר אמריקאי בשם גודמן מצא כבר ב- 1972 שטראנס מביא אותנו ממצב ביתא (ערנות) למצב טיתא, כלומר משנה את מצב התודעה שלנו.

ניתן להשוות טראנס לנסיעה ברכב: ככל שעוברים להילוך גבוה יותר, אפשר לנסוע במהירות גבוהה יותר. באופן דומה, ככל שמגיעים למצב תודעה עמוק יותר, כך נפתחים לפנינו ערוצים ליכולות רבות ומרשימות הרבה יותר. במחקרים נמצא שרק במצבי תודעה חלופיים מתאפשרות יכולות כמו טלפתיה, פסיכוקינזיס (השפעה על חפצים באמצעות כוח המחשבה), הילינג ועוד. במצבי תודעה עמוקים אנחנו גם הרבה יותר יצירתיים.

וכאן נשאלת השאלה המתבקשת – אם טראנס כל כך יעיל, איך זה שהוא לא נפוץ יותר? התשובה לכך נעוצה באופי החברה המערבית המודרנית, הרואה עצמה כמתקדמת, ובהתאם לכך עושה מאמץ להשתחרר מכל דבר בעל תדמית "פרימיטיבית". מכיוון שטראנס מתבצע בצורה שנראית פראית ואף ברברית, החברה המערבית ויתרה עליו למרות תועלתו הרבה.
הטראנס הוא צורך כמעט כמו אוכל ושינה.
הטראנס אינו המצאה חדשה. זהו אינסטינקט הטבוע בכולנו, שהודחק זמן ארוך מדי, הדחקה שהביאה להפרה של ההרמוניה בין גוף לנפש, ועקב כך לריבוין של מחלות פסיכוסומאטיות כמו לב וסרטן – מחלות שלא קיימות באותו היקף בחברות שבהן מתרגלים מצבי טראנס. לבני אדם יש למעשה שלושה מוחות המאוחדים באחד: "גזע המוח" שהוא מוח הזוחלים; "המוח התיכון" שהוא מוח היונקים ו"קליפת המוח" המייחדת את בני האדם.

הקדמה הטכנולוגית עודדה אותנו להשתמש יותר ויותר בקליפת המוח ולהזניח את החלקים האחרים – מה שניתק אותנו מהשורשים האבולוציוניים שלנו. אחרי הכול, על כמה לטאות שמעתם שמתו מהתקף לב? וכמה פעמים נתקלתם בעזים שעברו התמוטטות עצבים? הטראנס לעומת זאת מפעיל את שלושת חלקי המוח ומאחד ביניהם, ובכך מחזיר אותנו לקשר עם הגוף שלנו, עם הרגש, עם העולם שסביבנו, עם הקצב, הטבע והיקום כולו.

רוב האנשים לא מסוגלים להבין עד כמה רב כוחו של הטראנס עד שהם מתנסים בו בעצמו. טראנס, בדומה לחוויות רגשיות-רוחניות חזקות אחרות, הוא חוויה שקשה לתאר באמצעות אוצר המילים שברשותנו. ועל כך מעידים גם חוקרי הטראנס בכל הזמנים, שהרגישו שהדרך היחידה להבין אותו היא להתנסות בו!

יש כאלה החוששים לתרגל טראנס מפחד שיאבדו שליטה. האמת היא שההפך הוא הנכון: בטראנס אין איבוד שליטה. יש תחושות מדהימות של אושר, כוח וקשר עם היקום ושליטה הרבה יותר גדולה בעצמנו ובנסיבות חיינו
הטראנס הוא צורך כמעט כמו אוכל ושינה.

חנה רובינא  מתוך "הדיבוק".

5.תופעות הדיבוק וההיסטריה:
אין ספק שמצבי טראנס נודעו גם בהיבטים דתיים ומתקשרים פסיכולוגית להיסטריה או לתופעה: דיבוק
על פי אמונות מיסטיות שונות, דיבוק הוא תופעה של חדירת רוחו של נפטר אל גופו של אדם חי והשתלטות עליו. על-פי חלק מאותן אמונות, לרוח המת נתנה רשות לכך בעקבות חטא של האדם החי. רוחו של הנפטר מבקשת כביכול מקלט בגופו של החי מפני המזיקים שפוגעים בו.
התופעות שאוחזות באדם עקב הדיבוק הם: תוקפנות כלפי חוץ ותוקפנות עצמית, פרכוסים של הגוף, עיוותי פנים וגלגול עיניים לאחור, אובדן הכרה, דיבור בשפה והברות לא מובנות, השמעת קללות, הבעת תיעוב לערכים דתיים וחברתיים שונים ועוד.
ביהדות, האמונה בדיבוק נחשבת לחלק מהקבלה, והייתה נפוצה בקרב יהדות מזרח אירופה. גם בנצרות קיימת אמונה בדיבוק; באנגלית מבחינים בין Dybbuk, המונח ה"יהודי", לבין Possession, אם כי אין הבדל מהותי בין תיאורי שתי התופעות.
הדיבוק, על-פי המדע המודרני, הוא תופעה התנהגותית. ההסבר המקובל להתנהגותם של אנשים הסובלים מדיבוק הוא בעיות נפשיות שונות כגון לחץ נפשי, היסטריה או מחלת נפש, או תופעות לוואי של הרעלה, שימוש בסמים, וכו'. ייתכן גם כי חלק ממקרי הדיבוק המתועדים אינם אלא התקפות כיפיון (אפילפסיה).
מחלת נפש בדומה לזה, קורט איסלר סבר כי לא ניתן להגיע לנורמאליות מושלמת משום ש"האדם הנורמאלי חייב להיות מודע לחלוטין למחשבותיו ולרגשותיו". כתמונת ראי להשקפה זו, ישנם היום כאלו, כדוגמת תומש סאס, הסוברים שהתחלואה הנפשית אינה קיימת במציאות, וראיית התנהגויות מסוימות כנובעות ממחלת נפש היא תולדה של תפיסה חברתית שאינה מסוגלת לקבל את החריג.
גם הקו המפריד שהיה קיים בין תחלואה נפשית לגופנית היטשטש בשנים האחרונות באופן ניכר. למחלות פסיכיאטריות רבות אותרו סמנים גופניים (שינויים הורמונאליים, שינויים מבניים במוח, שינויים בדרכי ההתבטאות של רצפטורים מוחיים וכדומה), ולעומת זאת, למחלות גופניות יש לא פעם תסמינים נפשיים. הדבר הוביל להוצאה של מושגים כמו "הפרעות על בסיס אורגני" מה-DSM, מתוך מחשבה כי כל ההפרעות הנפשיות הן בעלות מרכיב אורגני. בתקופות קדומות של התרבות המערבית ובחברות אחרות (בחלקן עד היום) התייחסו להפרעות נפשיות כאל כניסתם של שדים ורוחות או דיבוק אל גופו של האדם. ההחלטה אם הדיבוק שאחז באדם הוא רוח טובה או רעה, הייתה תלויה בדרך כלל בתסמינים שהתבטאו אצלו – אם הייתה לדיבורו ולהתנהגותו משמעות דתית או מיסטית, ייחסו את הדיבוק לרוח טובה או אל, והפרט זכה לרוב ליחס של כבוד וחרדת קודש; אך רוב הדיבוקים נתפסו כפרי מעשיהם של אלים זועמים או רוחות רעות, בעיקר כשהאדם נעשה נסער או פעיל מדי.
מגרשי השדים היו לרוב רופאי אליל – שמאנים, ובמצרים ויוון העתיקות תפסו את מקומם כוהני דת, שבהדרגה שילבו כישופים עם שיטות טיפול הומאניות יותר, כגון שיכון החולים במקדשים, יחס אוהד ופעילות נעימה כגון משחקים וטיולים. מקדשי הריפוי היוונים קמו בתור הזהב של יוון תחת שלטונו של המנהיג האתונאי פרילקס (429-461 לפנה"ס). בתקופה זו חלה התקדמות רבה בהבנת הפרעות נפש ובטיפול בהן. כאשר אבי הרפואה המודרנית, היפוקראטס (377-460 לפנה"ס) היה הראשון שהתייחס להפרעות אלה בכתביו. היפוקראטס שלל את חלקם של אלוהויות ושדים בהתפתחות מחלות, ועמד על דעתן כי להפרעות נפש יש סיבות טבעיות ויש לטפל בהן כמו במחלות אחרות. דעתו הייתה חד משמעית: "אני כשלעצמי אינני מאמין כי גוף האדם טומא אי פעם על ידי אל" היפוקראטס האמין כי הפרעות נפש נובעות מפתuלוגיה במוח, וסיווגן לשלוש קטגוריות כלליות: מאניה, מלנכוליה ודלקת מוח. הטיפולים עליהם המליץ היפוקראטס היו מתקדמים בהרבה מטקסי גירוש השדים שרווחו בימיו, וכללו מנוחה, אורח חיים סדיר, פרישות מינית, התעמלות והקזת דם בעת הצורך, יחד עם זאת היפוקראטס היה במקרים רבים רחוק מאוד מהאמת- הוא סבר שהיסטריה אצל נשים נובעת מנדידת הרחם לחלקים שונים של הגוף בכיסופיו לילדים (לטיפול במחלה המליץ על נישואין). הוא שגה גם בקיומם של 4 נוזלי גוף או מרות (דם, מרה שחורה, מרה צהובה וליחה) הוא טען שכשהמרות מתערבבות נוצרות מחלות פיזיות ונפשיות.
בתקופת ימי הביניים באירופה (1000-500 לספירה) הייתה החקירה המדעית של ההתנהגות החריגה מוגבלת למדי, והטיפול בבעלי הפרעות נפש התאפיין בטקסים ובאמונות טפלות יותר מאשר בניסיון להבין את מצבו של האדם. בתקופת ימי הביניים הופיעה מגמה מוזרה בהתנהגות החריגה שהייתה כרוכה בהתפרצות רחבת היקף של הפרעות התנהגות קבוצתיות שנראו כמקרים של היסטריה ונקראו- טירוף המונים. קבוצות שלמות של בני אדם נפגעו בבת-אחת. בימי הביניים באירופה היה הטיפול בחולי הנפש נחלת הכנסייה. המנזרים שימשו בתי מחסה ואתרי כליאה. בראשית התקופה טופלו חולי הנפש בדרך כלל בעדינות ניכרת. ה"טיפול" כלל תפילות, מים קדושים, שמנים ומשחות מקודשים, נשימה או רוק של הכמרים וכו'.
תקופת הרנאסנס
בראשית תקופת הרנסאנס שבה והופיעה החקירה המדעית, הרופא השוויצרי פרצלסוס (1490-1541) היה אחד המבקרים הראשונים של האמונות הטפלות הנוגעות לדיבוקים.במאה השש עשרה חוללה הנזירה תרזה זינוק רעיוני כאשר הייתה ממונה על קבוצת נשים שסבלה מהיסטריה היא טענה שנשים אלו לא סובלות מדיבוק אלה הם "כמו חולות". החל מהמאה השש עשרה גדל מספרם של מוסדות מיוחדים שנקראו בתי מחסה ונועדו לטיפול בחולי נפש. בתי המחסה הראשונים אומנם היו נוראיים, ודמו לבתי מאסר יותר מאשר לבתי חולים, חולים ששהו בבתי מחסה אלו בצרפת ובווינה נכלאו בצינוק ותאם לא נוקה מעולם, מבקרים יכלו להביט בהם בתשלום סמלי של פני אחד, בשנת 1792 שינה זאת פיליפ פינל, כאשר פתח את שרשראותיהם של החולים ושיחרר אותם לחופשי לחצר בית המחסה. הוא היה הראשון שטיפל בחולים אלו בגישה שיקומית.


סטיגמטה:
פרנציסקוס מקבל את הסטיגמטה
סטיגמטה (ריבוי המילה סטיגמה, ביוונית "דקירה" או "צלקת המהווה סימן בעלות") הוא הכינוי שניתן לפצעים שהופיעו, לפי הברית החדשה, על גופו של ישו בזמן הצליבה שלו. התופעה המוכרת כסטיגמטה בימינו מתייחסת להופעת פצעים שכאלו "מאליהם", כסוג של סימן אלוהי.
סימני הסטיגמטה הינם לרוב סימני "חמשת הפצעים הקדושים": ארבעת הפצעים שנגרמו לישו במפרקי (או בכפות) הידיים והרגליים, ואחד תחת צידן הימני של הצלעות שנגרם מדקירת חנית. סימני סטיגמטה נוספים כוללים את הפציעות שנגרמו עקב חבישת כתר הקוצים ואת פצעי ההצלפות על הגב.
היסטוריה
לאורך ההיסטוריה הנוצרית נודעו ברבים כ־500 אנשים "סטיגמטיים", אנשים אשר הציגו סימני פציעה זהים לאלו של ישו, אשר הופיעו ללא סיבה מוחשית נראית לעין. המקרה הנודע הראשון של התופעה הוא של סטפן לנגטון מאנגליה המתוארך לשנת 1222. על פרנציסקוס הקדוש, מייסד מסדר הפרנציסקנים, מסופר כי חווה את חוויית הסטיגמטה לראשונה בשנת 1224 בעיר לה ורנה באיטליה. פרנציסקוס הקדוש אינו הקדוש היחיד שהיה סטיגמטי לפי המסורת, ופנתיאון הקדושים הנוצרים מכיל עוד רבים שחוו את החוויה.

סיפורים על התופעה נמשכו מאז ימי הביניים ועד לימינו. אחד המקרים המפורסמים ביותר של מאה ה־20 הוא האב פיו, כומר ממוצא איטלקי שנחשב לעושה ניסים אשר סבל מסטיגמטה במשך שנים רבות והוכרז כקדוש על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני ב־16 ביוני 2002, אם כי סימני הסטיגמטה לא נחשבו לאחד משלושת הניסים הדרושים להכרת אדם כקדוש.
באופן רשמי, ובניגוד למסורות העממיות, הכנסייה הקתולית אינה מכירה באף מקרה של הופעת סטיגמטה, למעט מקרה אחד בלבד, זה של פרנציסקוס מאסיזי.
ד"ר ניצה ירום חוקרת בתחום תופעות ההיסטריה התמקדה בעיקר,  בתופעת הסיטגמטה, מנתחת אירועים אלו בספרה: הגוף מדבר, ובו היא חוקרת ומנסה להבין את ההיסטריה המתמקדת בגוף ובסימפטומים שלה, המבטאים את הדרמות הלא מודעות שלנו. הצגת ההיבטים ההיסטריים והנרקיסיסטיים בדמותו של פרנציסקוס ממחישה את המעורבות של גופנו בקונפליקטים מודחקים לנו . ולמעשה אלו סימפטומים המוגדרים כתסמיני המרה. דמותו של פרנציסקוס היתה מהחשובות לעולם הנוצרי והיו לא מעט אנשים שחוו דימומים במקומות ששם בעצם ישו נצלב.
ומכאן אי אפשר להימלט מחוויה פיזית אחרת שהיא האנורקסיה המבטאת תופעה נפטונית הפוכה מהרצון להאביס אלא לאיין את הגוף עד כדי אובדן-מות. תופעות פסיכוסומאטיות גופניות הן היבט חשוב של נפטון המצביע על מאבקים בתת מודע והצורך של הגוף להקרין להשליך ולהמיר.
תופעות דתיות מיסטיות אשר בהם האדם מזדהה עם תחושת המשימה, הנטל והקדושה כשבמסעו זה הוא מסתגף עד מוות או מבטא זאת בהיסטריה גופנית אחרת על ידי סבל כמו הפקיר ההודי – فقير, המשמעות המקורית של המילה – אדם דל הוא סופי המבצע מעשים המצריכים כוח סבל רב ועשויים להיראות כמאגיים ובלתי אפשריים.כיום, כשמשתמשים במושג ביחס לעושי-נפלאות רוחניים הכוונה בדרך כלל לסופים אך גם לנזירים הינדים.
לפקיר מיוחס, תיאור של אדם כמעט עירום המהלך ללא מאמץ יחף על גחלים לוחשות כמו גם, יושב או ישן על מיטת מסמרים, מרחף במהלך מדיטציה או מתנזר ממזון.

מחלות נפש בהשפעת נפטון:
1.הפרעות פסיכוטיות הן הפרעות היכולות לפגוע בשיפוט המציאות.
ההפרעות הסכיזופרניות:
2.סכיזופרניה פרנואידית (מאופיין בעיקר במחשבות שווא של רדיפה/קנאה/שיגעון גדלות)
3.הפרעה סכיזו-אפקטיבית (דיכאון, מאניה או הפרעה דו-קוטבית, המשולבים עם שני תסמיני סכיזופרניה)
4.תסמונת דה קלרמבו (תסמונת המאהב הדמיוני, מחשבות שווא ארוטומניות)
5.תסמונת על שם קפגרס (אמונת-שווא שאדם קרוב הוחלף באחר- כפיל זר)
6.תסמונת על שם פרגולי (זיהוי -שווא של אנשים שונים כ"תחפושות" של אותו אדם מוכר)
7.סומטיזציה (הפרעת גופניות לא מכוונות, הקשורות למערכת העצבים האוטונומית, ללא ממצאים פתולוגים בבדיקות קליניות ומעבדתיות) – בעבר נחשב לחלק ממצבי ההיסטריים.
8.הפרעה קונברסיבית (הפרעות גופניות מוטוריות או תחושתיות, לא מכוונות, ללא ממצאים נוירולוגיים או מעבדתיים היכולים להסביר אותם) – בעבר נחשב צורה של היסטריה.
9.כאב פסיכוגני
הפרעת גוף דיסמורפית ("דיסמורפופוביה") (אמונה שחלק מהגוף פגום)
10.היפוכונדרייה (דאגה יתרה לבריאות גופנית, פחדים בעלי עוצמה ממחלה מסוימת )
11.נברסתניה (עייפות יתר וחולשה גופנית ללא הסבר בפתולוגיה גופנית) – (נגרע מהמדריך האבחוני בגרסאותיו האחרונות)

12.הפרעות ניתוק (הפרעות דיסוציאטיבית) (הפרעות במצבי התודעה, הדחקת זיכרונות, מצבים כמו בחלום) הפרעת ד
היסטריה
בעבר -נחשבו חלק ממצבים היסטריים

1.הפרעת זהות דיסוציאטיבית (Dissociative identity disorder), היא אבחנה של הפרעה נפשית שבה יותר מאישיות אחת מתקיימת באדם. קיים לעתים בלבול בין אבחנה זו לבין סכיזופרניה, תופעה שונה לחלוטין ושכיחה בהרבה. ההפרעה ידועה גם בשמות אישיות מרובת פנים
2.הפרעת דה-פרסונליזאציה- הפרעת דה-פרסונליזציה או הפרעת נתק מהעצמי- אמנזיה פסיכו-גנית- האמנזיה המפורסמת והשכיחה ביותר נובעת ממחלת אלצהיימר הפוקדת בדרך כלל קשישים. מחלה קשה נוספת הכרוכה באמנזיה היא מחלת הנטינגטון שסיבתה גנטית. במחלות אלו נפגעת קודם כל היכולת לאחסן פרטים חדשים במוח, ורק אחר כך נפגע מאגר הזיכרונות עצמו.
3.הפרעת אישיות סכיזואידית (Schizoid personality disorder; SPD) היא בהכללה רבה קבוצה של הפרעות אישיות שמאופיינות בחוסר עניין ביחסים חברתיים, (בעיקר ביחסי קרבה אינטימיים) נטייה לסגנון חיים בדידותי וקור רגשי.
4.הימור פתולוגי (דחף לא נשלט להימורים)
5.קלפטומניה (דחף לא נשלט לגנוב מרכוש הזולת)
6.שיטיון (דמנציה) (בעקבות מחלת אלצהיימר,נפטון עם אוראנוס
7.דליריום (מצב בלבולי)
8.אמנזיה (פגיעה בזיכרון)
9.התמכרות לחומרים (אלכוהול, אמפטמינים, קפאין, קנאביס, קוקאין, הלוצינוגן, שאיפת ממסים נדיפים, ניקוטין, אופיאטים, פנציקלידין, חומרים סדטיביים, היפוטוניים או אנקסיוליטיים, התמכרות למספר חומרים, והתמכרות לחומרים אחרים)

נפטון חלק -3-
האֶסְקֶפִּיזְם, סמים-אלכוהול, לבד-בדידות, הקורבן, הגוף-מחלות, נפטון בטבע, ידועים בהשפעת נפטון, נפטון בעבר והשפעותיו ההיסטוריות הקרובות.

כל הזכויות שמורות לפנינה כץ בלבד.                          5.4.2011

2הערות

  1. רחלי שריבמן

    שלום פנינה יקרה אני סובלת מגלי חום כבר 12 שנים האם זה יפסק
    2 למרץ 1957 שעה אחד עשרה וחצי בלילה תודה

    • פנינה כץ

      שלום רחלי
      מצטערת אני צריכה להכין לך מפה אסטרולוגית אישית. מדור שאלות תשובות זו לא הכתובת לשאלות אישיות אלא פנייה אישית אלי להכנת מפה כדי לבדוק את הנושא הבריאותי כמו את כל שאר התחומים .
      בברכה
      פנינה

השאר תגובה