דם לבן- פרק הפינאלה
אופטימיסימו

יום שבת האחרון 14.11.2009 התאשפזתי שוב, הפעם להוצאת כיס המרה. [לפריסקופייה נקרא ההליך הכולל סתם הרדמה כללית מחורבנת עם 3 נקבים, שאיבת כיס המרה ולשמחתכם, הקץ למרירותי]
אני שונאת את עצמי שאני כותבת לכם את תולדותיי הגופניות כמו יומן ההיפוכונדר המצוי!
ואם תפגשו אותי לא תאמינו איזו בריאות אני משדרת.
זה שהגוף שלי החליט להתקיל אותי בשנים האחרונות, זה מקרי. רוב חיי נחשבתי לאישה בריאה ועסקתי הרבה שנים בספורט ועד היום שריריי חזקים באופן מפתיע ואני משדרת בריאות, שלעיתים כשאני מספרת על לוקמייתי, אני זוכה לגבה מורמת אם לא אמירה כמו: מה באמת? מתגלגלת כזאת של "מה, את לא עובדת עליי?"
ואולי כי ינקתי כמו ילדת שבט אפריקני עד גיל כמעט שנתיים, עד כדי כך שהיה צריך כמעט לבצע ניתוח הפרדה בין הפטמה של אימא שלי לבין פי הלופת אותה שזה סיפור בנפרד. אך כנראה שיש משהו בקשר בין ההנקה לחוסני הפיזי , וכך היה כשילדתי את בתי בגיל 20 וחצי – רק אז חטפתי את מחלת הילדים הראשונה, חצבת, פשוט נדבקתי ממנה.
בכלל חליתי ברוב מחלות הילדות יחד עם בתי וחברותיה הפעוטות. ויש עוד כמה שמצפות להתדפק על דלתי, ורק אם הגורל יחליט לצחוק עליי את צחוקו הגדול והאירוני, הוא ימיתני מאבעבועות רוח.
אבל כדי לסיים את הפרק האחרון של דם לבן, נזקקתי לחזור לבית החולים השבוע, כששיכנו אותי 4 קומות מתחת למחלקת מוח העצם, במחלקה הנקראת מחלקת -הטראומה. רק המילה הזאת עשתה לי נורא ולמרות השם המבטיח נוראות, פגשתי רופאה מקסימה שנקראת ד"ר אביטבול שראיינה אותי קצרות והסבירה לי כמיטב המסורת האיכילובית, שהניתוח שעליי לעבור הוא פשוט ועושים עשרות ממנו ביום, אך הוא עלול להסתבך וכמו מכל ניתוח גם ממנו מתים. ומנקודת התחלה זו שכל כך מוכרת לי, אני חוזרת אסוציאטיבית לסיום פרשת קומה 9 שלי באיכילוב –מחלקת השתלות מוח עצם. ואני מקווה שההוא שם למעלה לא מתכונן להחלות אותי בבעיה נפרולוגית או נוירולוגית קרדיולוגית אלרגי ולוגית … כי יש עוד כמה מחלקות שטרם ביקרתי בהן ואני מקווה שלא אשלח לשם כדי לבחון אותן מבפנים.
ואני חוזרת ל-2005 בעודי עוברת את הפרק האחרון של הכימותראפיה וכבר 5 חודשים נזקפים לזכות גופי הסופג באיזו סבלנות בלתי ניתנת להסבר את כל החומרים הרעילים האלה וכמובן שהבדיחות בעניין ארסיותי לעומת ארסיות החומרים היא בדיחה או השוואה שאני משתמשת בה לאורך כל הדרך. כך שהרופאים כל פעם צוחקים על נטייתי להתבדח על חשבון עיסוקם, כי לא פעם נפלט לי שהם טוקסולוגים וכאלה… האמת עיסוק הנחשב לבן זונה חשוב! ואני אומרת את זה בשיא יראת הקודש הכי גדולה שאפשר להגיד. בלי שמץ של אירוניה, עובדה שאני פה איתכם. וכשלמעשה כמה שזה יישמע לכם פרימיטיבי או איך שתרצו, הרי שבאופן הכי פשטני הם מודדים כל בוקר את כמות הרעל [כימותראפיה] ביחס לגובה ולמשקל כשברור לכם שבחודש החמישי לבילויי באיכילוב משקלי כבר מגיע איפשהו הגיע ל-48 ק"ג. וכל יום חוזר ריטואל המדידה, ובימים אלו אני לבושה כבר אזרחית כך אני מכנה את בגדיי בניגוד לפיז'מה התכלכלה והבלתי נסבלת שקצתי בה. כל בוקר אני מתעוררת בבוקר ממיטת "חוליי", מתקלחת לובשת את בגדיי, תתפלאו מתאפרת ויוצאת לעשות סיבוב בכל המחלקה עם הצמוד שלי אל תשכחו, פה ושם משוחחת עם אנשים ותופסת לעתים שיחות בלתי נשכחות עד עצם היום הזה ולפעמים הולכת לשבת בחדר האורחים, שם ישבתי וקראתי קצת ספרים שנתרמו לטובת המחלקה [ודרושים כל הזמן עוד].
ואחד הסיפורים האמיתיים והמופלאים שנתקלתי במחלקה הוא סיפורו של ש. בחור בן 27 שעבר השתלת מוח עצם בגלל לוקמיה, רק שיש כמה סוגים, ושלו היה עם ציקו-גנטיקה לא טובה [איזו הפרעה בכרומוזומים] ובניגוד לי עבר מסלול של טיפול כימותראפי עם השתלת מוח עצם ושכב כ-11 חודש במחלקה. בחור יפה תואר שהיה מבואס מהקרחת שנכפתה עליו. ברור. הוריו חיו בתוך המחלקה והוא זכה לתמיכה מדהימה ובכלל כולם אהבו אותו מאוד. ש. יצא לחופש כשלמעשה הוא כבר היה ברמיסיה ונקי לחלוטין, ופתאום חזר אחרי חודש כשליבו כבד, כן הוא הרגיש רע ושוב חטף אך הפעם במקום הכי קשה לגברים לעבור אותו נפשית. כן באשכים, ולא תאמינו, בכל זאת הצליח לעבור השתלה נוספת ובפעם האחרונה פגשתיו בביקורת והוא כבר היה חבר בקבוצת טריאתלון ורק שתדעו שהוא הקפיא זרעים ויום אחד יהיו לו ילדים ומי יודע אולי כבר בימים אלו זה קורה, כי הוא היה מלכתחילה מספיק אופטימי להאמין שיוכל יום אחד ליצור ילדים מזרעו. ואתם ודאי יודעים שביציות וזרעים נפגעים באופן בלתי הפיך מטיפול כימותראפי.
ואת הפרק האחרון של הכימותראפיה עברתי בקלות, כי נפשית כבר ידעתי שאני בדרך החוצה. ירדתי ל'אמיקה' בקניון של וייצמן מתחת לבית החולים וקניתי לי בגדים. מיותר לציין שהכול ישב עליי מקסים, כי על רזות כמעט כל בגד יושב יפה, ועליתי למחלקה ודגמנתי לחבריי ולצוות התורן את מלבושי החדשים, עשיתי סיבוב עם ענטוז למהדרין וכולם צחקו נורא. אך כדי להשבית את שמחתי, עלה לי באותו לילה החום ואיזו תרופה אנטיביוטית שנתנו לי החלה לגרום לי לגירוד נוראי. צווארי האדים וכל פניי בערו ובאמצע טיפול כמעט איבדתי את הכרתי. אני לא זוכרת מה היה שם בדיוק. הרופאה התחילה לשאול אותי שאלות כמו: כמה זה 2+2? איך קוראים לאבא שלי? ומתי נולדתי? כדי שלא לאבד את ההכרה נתנו לי מיידית נוגדן לתרופה הזאת ושבתי לאיתני. ואלו היו דקות ספורות שלא זכורות לי בכלל ובעצם נעלמו מתודעתי, אני רק זוכרת שהרופאה והאחות הלבינו כמו סיד והבנתי שכבר לא אספיק להגיד "שמע ישראל"… וזה היה בשביל הפינאלה. ובעודי עומדת לצאת הביתה אחרי 6 חודשים של טיפול כימותראפי וזה נחשב שאני מסיימת "פרוטוקול" שזה בערך דומה לסיום שנת לימודים עם תעודת סיום כדת וכדין.
ובאופן מדהים פשוט באותו יום, חברתי הטובה ה. זו שבעלה הביא אותי לבית החולים ביום הראשון נכנסת לבית החולים כדי ללדת. היא מגיעה למחלקת יולדות קומה 3 ללדת את בנה, השעה 19.00 ועדיין אין בידי מכתב שחרור וזה אומר שאני עלולה להפסיד את הלידה הזאת. והרופאה טרם רשמה לי את המכתב וזה ממש לא מקובל ללכת בלעדיו. אני "מבריזה" לקולות המחאה של הרופאה ומגיעה בקריאות שמחה לקומה 3. נכנסת לחדר הלידה ואני מוכרחה להגיד לכם שמעולם לא ראיתי לידה אמיתית של אדם אחר. ותוך 10 דקות של צחוקים בחדר כשבעלה מצלם ומתעד כל ניד וניע של אשתו. ה. שוכבת עם הבעה שהולכת ללדת לפחות את ישו ובשעה 19.53 נולד תינוק מתוק ואימא שלו עם הביקורתיות הנוראית שלה אומרת כדבר ראשון : "יו..הוא נראה כמו קופיף" ואני חושבת שהוא הדבר הכי יפה שנולד והצעתי שיקראו לו אביתר וכך הוא נקרא.
אני יוצאת ממבית החולים ונכנסת לרכב בשקט. הגוף שלי עוד מגרד פולט את שאריות הרעל דרך האפידרמיס, אך בתוכי עם שמחה שקטה אך עמוקה. הנה אני "משוחררת לחיים".
אני חושבת שאלוהים שיודע שאני שונאת סצנות קיטש, שנות טובות מוזהבות וזוגות הנעלמים מול שקיעה אירגן לי פינאלה ראוי.
צליל הרכב המותנע בחניון העמוס באלפי מכוניות עם הריח הדחוס היה הצליל הכי יפה באוזניי.  חוזרת הביתה.

www.youtube.com/watch

כל הזכויות שמורות לפנינה כץ                                               10.10.2014

תגובות: