דם לבן – פרק א'

היום בדיוק לפני עשר שנים חליתי בלוקמיה.

בזמנו העליתי 4 פרקים על המחלה שהחלמתי ממנה. האגuדה למען חולי הסרטן פירסמו את ארבעת הפרקים כדי לעודד חולים במחלה.

שתי סיבות חשובות לי כדי לספר את סיפור מחלתי.
א. חשוב לי לקרוא למחלה במפורש – מחלת סרטן ולא 'המחלה ההיא' או 'מחלה קשה'. ככל שנמנעים מלקרוא בשמה היא הופכת לאניגמטית ובאופן פסיכולוגי למפחידה יותר לכל אלה שחולים בה.
ב. חשוב להגיד ולעיתונאים במיוחד שמרבים להתבטא באופן מקומם, שגוי ולא נכון מבחינת עובדות. אבל אנשים 'לא מנצחים את מחלת הסרטן' וגם 'לא נכנעים לה' -צירוף של מזל וזיכרון תאי הגוף המסוגל לשחזר את התאים הבריאים היא "נוסחת הקסם" שאין לנו כל שליטה על המנגנון הזה.
הסיבה שאדם אחד מצליח להירפא מסרטן זה מפני שלחלקינו יש במנגנון התחדשות התאים זיכרון שמצליח לשחזר את התאים הבריאים אחרי השמדתם בכימותרפיה ולחלקינו אין מנגנון כזה[ואין לנו שליטה על מנגנון זה]. הריפוי מחלק ממחלות סרטן הדם הוא ממש על תקן קזינו. אני מכירה את האנשים[ותילי תילים של ספרים] האוהבים לייחס לעצמם תכונות מיוחדות של ריפוי שבגינן נרפאו ממחלת הסרטן. אם מדובר באגדות אורבניות שהם אכלו נכון או שמרו על כללי בריאות שנחשבים לדידם מצילי חיים. שום "פטנט" שאתם מכירים לא בידינו. עם זאת, חלק ממחלות הלוקמיה הפכו לכרוניות ומטופלות בתרופות כרוניות כל זה בזכות חוקרים ורופאים נפלאים שיש במחלקות האלה בבתי החולים.

פרק ראשון.

דם לבן

הייתם מאמינים אילו הייתי מספרת לכם, שכל מילה שנאמרה על ידי ד"ר תבור באותו יום ראשון מר ונמהר ב- 10.10.2004 בשעה 16.00, היתה כמו שיננתי זאת מראש?
אין ספק שתגובתי בדיעבד מוכיחה כי כל חיי הכנתי את עצמי לשיחה זו, מבלי דעת.
אתם שואלים על הכנות מראש ? כל מילה שיצאה מפיה של ד"ר תבור, שמעתי לפני כן בוודאות.
לימים הפכה קרובה אלי יותר מבת משפחה. איך להגיד? יש דברים שמר-גורל מהנהן בראשו, מכווץ מצחו ומעפעף בידיעה בעיניו, ואומר: "ברור שאגיע"!
הצעה לי לכם עד סוף הסיפור, אל תתפתו לקלישאה: "הזמנת את זה, אז קיבלת".
אתם תבזבזו אנרגיה מיותרת. כי כמעט אין מי שלא התפתה לחשוד ולבדוק את פשר שמחת החיים שבי, וכל שכן לנוכח מה שקרה.
והרי מה שקרה למיטב זכרוני.
זה היה חודש ספטמבר. לספטמבר יש ריח מיוחד אצלי, מעבר לסתיו, לתחושת הקרירות של בוקר וערב. אך גם ובעיקר ריח של אירועים העומדים להתרחש. והרי רשימה חלקית:
הורי נפטרו בערב ראש השנה בהפרש של 19 שנים.
ואת אהבתי הגדולה פגשתי גם בספטמבר,
אני מתקשה להחליט אם הוא חודש רע או טוב, אך ברור שהוא תמיד דרמטי.
בספטמבר 2004, קצת לאחר ראש השנה, הופיעו לי פצעונים על הפנים. הרגשתי עייפות גדולה. פצעונים, אני? כאלה קטנטנים עם ראשי סיכה לבנים, כמו מזיעה חמוצה.
אני זוכרת שהתבוננתי במראה וציינתי כי לשמחתי, עם מייק–אפ כמעט ולא נראו. אך באותה נשימה, החלטתי לנסוע לפראג.
בלבי אמרתי לעצמי: אם אני חולה, אני רוצה לנסוע. חייבת לראות את השעון האסטרונומי בכיכר העיר פראג.
בספטמבר שנה לפני, העדפתי את הונגריה, כדי לעשות סוג של טיול שורשים, בלי הורי כמובן. הרי הם נפטרו מזמן, גם בספטמבר.
אני זוכרת שלראשונה הרגשתי עצבות, כשהפקידה בדיזינגוף-טורס כרטסה את כרטיס הטיסה. החסרתי פעימה כשחשבתי: אולי זו באמת הנסיעה האחרונה? חברתי א. [לא על א.הזאת] ששמעה שאני טסה הצטרפה למחרת, לאותם טיסה ומלון.
במהלך ספטמבר אותה שנה, כל ערב, היה לי חום נמוך שנע בין 37.8-38. תודו, זה לא משהו. סתם כמו מטרד קטן שמבטיח שהוא לא רציני. אך בתוכי ידעתי שזה רציני.
ה. חברתי שכבר ביולי אמרתי לה, שאני מודאגת מחודש ספטמבר הקרוב, כי הוא נראה קטסטרופה במפה שלי, (כשאוראנוס עולה על הונוס שלי, היבט שבו אני שולחת אנשים בדחיפות לבדיקות מקיפות הזכירה לי את זה כל פעם במשך השנים הבאות.. בספטמבר כשסיפרתי לה שיש לי חום כמעט כל ערב, היא שאלה "מה את מתכוננת לעשות"? עניתי לה: "אם עד סוכות זה לא יחלוף, אני מתאשפזת".
בשלהי ספטמבר נסעתי לפראג עם חברתי א.. היה משהו עמום בהרגשה שלי במהלך הנסיעה. אני זוכרת את השעון האסטרונומי היפהפה, מהמאה ה-15, המקובע במבנה גותי, את פראג הקרירה והנעימה יחסית לישראל המיוזעת. הרחובות הומים ומסבירי פנים, ואני בתוך עצמי, רגע אחד מתדיינת עם עצמי עד כמה אני חולה באמת, ורגע אחר נכנסת מספקת לעצמי אסקפיזם תיירותי, קזינו, נופים, מוזיאונים, פאבים מסבירי פנים ומספקת לעצמי שעות נעימות של הדחקה.
בלילה האחרון במלון קדחתי. היה לי קר וחם וגופי רעד. חברתי א. עטפה אותי בפוך נוסף שהזמינה משירות החדרים. היא שאלה כמוו מבינה : מה יש לך? אמרתי לה: תקשיבי, אני חולה. כשאחזור לארץ, אתאשפז. חברתי שופטת בבית דין לתביעות משפחה. מה שאני אוהבת בה, שהיא אדם שאינו דוחק, אך תהיה לצדי כשאזדקק לה. אלוהים חנן אותי בחברות טובות ברגעים הקשים.
למחרת,לפני הטיסה הבייתה נסענו לעיירת המרפא[אירוני? הא..] קרלו ויוארי. היה שם יפה. אכלנו ארוחת דגים נפלאה ונצרתי זיכרון זה, עם הערפילים מעל לארמון הבנוי בסגנון גותי, שהפך לספא. רגע אני חשה כמו שחקן על הבמה, וברגע השני – במאי היודע לאן העלילה ממשיכה.
יום לאחר מכן ירדתי מהמטוס למכונית המוכרת והפלגתי בה לדירתי ברחוב לוריא בתל אביב. החום בערבים המשיך לתקוף וכבר הגיע 'הושענה רבה' הדד ליין שהבטחתי לעצמי.
התשעה באוקטובר נפל על יום שבת. צלצלתי לג. בעלה של חברתי הטובה ה. ואמרתי לו: תקשיב, אני צריכה שתבוא לקחת אותי לבית החולים [אני משאירה את הרכב ליד הבית] ואשמח אם תהיה איתי בחדר מיון.
אני יודעת היום, שבחרתי בו להיות איתי בגלל קור רוחו והנועם שהוא מקרין.
בשעה 19.00 נסענו לאיכילוב ונכנסתי עם ג. לחדר המיון. רופא חדר המיון קיבל אותי וביעילות לקחו ממני דם. הוזמן רופא עור שהגיע אחרי חצי שעה, התבונן בסקרנות של דרמטולוגים על הפצעונים שעל פני והמהם.. אהממממ… כחכוך עצבני נפלט מגרונו. ואני כמובן לא זוכרת את שאלותיו. עניתי כאוטומט.
אחרי כמה דקות לשהותו של הרופא מאחורי הפרגוד, הגיע רופא חדר המיון, ואמר: "אנחנו מאשפזים אותך במחלקה הפנימית". ולא הוסיף.

וכך התחיל להתגלגל יום עם תחושה הזויה, שכל חיי הכינו אותי למעמדו המיוחד. שכן כמה פעמים בחייכם, קרה שהייתם בסיטואציה הזויה וסוריאליסטית, אך בכל זאת לא הרגשתם מוזר?
לקחו אותי למחלקה פנימית ד'. הוכנסתי לחדר. שכבה שם קשישה. לא היה ברור לי אם ישנה, או מסוממת מתרופות. אך אחות שנכנסה שעה לאחר מכן דחפה את מיטתי לפרוזדור במהירות, ואחרי כ 20 דקות הוציאו את מיטתה כשפניה היו מכוסים בסדין.
אני זוכרת כשהחזירו את מיטתי לפינה הימנית של החדר, הסתכלתי על המיטה החסרה של אותה קשישה. הרגשתי את כבדות הגורל שוהה בחדר. רגע לפני כן, נשמה פה אישה, עם חיים שלמים מאחוריה. ריח כבד של מוות היה בחדר. ריח מתקתק. כל הלילה בהיתי וישנתי בעיניים פקוחות.
הבוקר היה קדחתני. בדיקות דם מחודשות, הגיע צוות של שבעה רופאים צעירים. כרגיל, אותן שאלות החוזרות ונשנות. ואז ביניהם אני שומעת: "חייבים לעשות לה בדיקת מוח עצם!" זה הקפיץ אותי מיידית כששאלתי בחדות: "מה, יש לי לוקמיה?"
ענת, רופאה צעירה ויפה, השיבה בסבלנות: "אנחנו רוצים לשלול את האפשרות הזאת".
הליך האספירציה [שאיבת מוח העצם] מעצם החזה הוא כאב בלתי נסבל ולא אנושי. הרופאים השתדלו מאוד לא להכאיב, וכהוקרה למאמציהם, כבשתי את בכיי ורק נאנקתי.
לי היה ברור שזה כן. זו לוקמיה. היה ברור לגמרי.
אחי היה בישיבה בתל אביב והתקשר לשאול לשלומי. עניתי לו שאני מאושפזת, וכמובן שהגיע תוך פחות משעה. מבתי בקשתי שתישאר בירושלים ,שם התגוררה, עד שאדע מה קורה. לא הייתה לי כל כוונה להודיע לה בטלפון.
בשעה 16.00 הודיעו לי שההמטולוגית אמורה להגיע אלי כדי לדבר איתי.

את אחי הוצאתי מהחדר, הרופאה נכנסה היא היתה תמירה מאוד ורזה, עם שיער מתולתל ופנים מתוקות. הציגה את עצמה: שמי ד"ר סיגל תבור ואני ההמטולוגית שלך.

סיגל תבור הרופאה המדהימה שהייתה לי.

היא הוסיפה ושאלה: לא היית רוצה, שבן משפחה יישב איתנו?
אני: "כמובן שלא! "אין לי כוח לעודד כרגע אף אחד".
היא הנהנה בהבנה עם חיוך בעיניה. לאט ובשקט כמו רוצה כל שנייה לחזור בה, אמרה לי:

"יש לך לוקמיה מסוג קשה. זו לוקמיה חריפה ביותר.

לוקמיה מיאלואידית חריפה הילדות (AML) היא סוג של הסרטן שבו מח העצם עושה מספר גדול של תאי דם נורמליים.

אני: כן. עניתי והבליחה לי דמעה בעיני הימנית. השתלטתי בקלות על הרצון לבכות ושאלתי אותה: אפשר לצאת מזה? ואת המשפט הבא שאמרתי, סיגל תזכיר לי בשנים לאחר מכן.
"טוב, היו לי חיים טובים. הספקתי הכול, אני לא יכולה להתלונן"!

הבחנתי בעיניה תגובת הפתעה לשנייה, ומיד אמרה לי:"תשמעי את אדם מאוד חזק! ראיתי הרבה חולים ושמעתי הרבה תגובות. את מגיבה כמו 'חלומו של כל רופא'.
המשיכה לפרט: "מדובר בתוכנית טיפולית בת חצי שנה. את מאושפזת כל התקופה, עם כימותראפיה כמעט, 24 שעות ביממה". במידה ולא תעזור, תצטרכי לעבור השתלת מוח עצם ונצטרך כמובן להיעזר בבני משפחתך, על מנת לקחת דגימות מוח עצם ורקמות. מי הם בני משפחתך?"
סיפרתי לה שיש לי אח ובת אחת. היא הוסיפה: "הסטטיסטיקה של אחים היא מהטובות. היום תצטרכי לעבור לקומה 9, מחלקת השתלת מוח עצם, ולשהות שם עד סוף הטיפול, לפחות חצי שנה".
אני: "האם אוכל לקחת עכשיו שלושה ימי חופש לפני תחילת הטיפולים, כדי לטפל בכל הדברים החשובים שלי?
היא הסתכלה עלי בתדהמה, עד כמה אני לא קולטת שמצבי חמור, ובעצם על מה אני מדברת?

אני: "תקשיבי, שלושה ימים כבר לא ישנו! אך לי הם יתנו רוגע כדי לשכב במחלקה ולקבל את הטיפול. היא חיבקה את כתפי ואמרה לי: "אני פשוט המומה ממך. את תצאי מזה. יש לך איכויות של אדם בריא בנפשו".
התקשרתי לה. חברתי, שתבוא לאסוף אותי. תכננתי תוכנית מהירה לביצוע.כשישבתי מול סיגל הרופאה, גלגלתי במוחי מיד תכנית סדורה שאני חייבת לדחוס בשלושת ימי החופש שקבלתי.
דבר ראשון, נסעתי לקנות מכשיר דיסק נייד. ה.חברתי לקחה אותי הביתה, ישבתי והכנתי במשך שלושה ימים כתבות לעיתון 'את' לחודשיים הקרובים. התקשרתי לחברי הקרובים ובקשתי בכל לשון של בקשה: אל תבכו ואל תעשו לי קשה!
לבתי התקשרתי לבסוף, כי ידעתי שזה יהיה החלק הקשה. ביקשתי שלא תבכה ושלא תצעק, אך נמלטה מפיה צרחה נוראית שזעזעה אותי והדהדה בראשי עוד
זמן רב.

אני זוכרת שחשבתי לעצמי, איך כל מה שקרה בחיי הכין אותי למעמד זה, וכמה אכזרי עבור בתי שהיא בת יחידה מפונקת ומרופדת, שאין לה תא אחד בגוף או
בנפש שהכין אותה למעמד כזה. ואולי אין דבר כזה.

סיימתי את סידוריי הרבים. ארגנתי מזוודת טרולי שחורה, לקחתי איתי את הדיסקים האהובים עלי של ניק קייב, נירוונה, וכ"ו.. ארזתי מעט בגדים וכלי רחצה.
בדקה ה-90 ארזתי כמה ציורים צבעוניים קטנים, שהתקבלו בתדהמה במחלקה. איך בכלל חשבתי על דבר כזה? בתי ואביה באו לקחת אותי לבית החולים ועזרו לי להעלות את החפצים.
מרים, האחות הראשית של מחלקת מוח עצם אישה גבוהה, קיבלה אותי בחיוך לבבי. אחרי הליך קצר של מילוי ניירת, הכניסו אותי לסוויטה. כן, המאושפזים לטווח ארוך בקומה 9 בבניין אריסון זוכים לסוויטה מרווחת. יש שם חדר שירותים ואמבטיה נעימים. עם ארון בגדים וטלוויזיה, וידאו ומחשב נייד לכל דורש.
קיבלתי את חדר מספר 25 הצפוני ביותר בפרוזדור. מהחלונות הענקיים וכמובן הנעולים, נשקף הים התיכון כשתל אביב פרושה מתחתי מרחוב וייצמן ועד נמל יפו המרוחק.
תליתי את חמש התמונות הצבעוניות שציירתי, מתחת למכשיר הטלביזיה התלוי. הנחתי את הטייפ עם כל הדיסקים. לבשתי את פיז'מת הכותנה התכולה של בית החולים, המעוטר בפרחים הזעירים.
נשכבתי במיטה הדי נוחה להפתעתי. קשה לתאר לאדם בריא איזו תחושת הקלה הרגשתי, עם כמיהה להתמסר לטיפול, להניח את גופי בידיים של אחרים שייקחו אחריות על הגוף הזה – שלאחרונה לא היה שלי. מוכר אך לא ממש. הוא התנהג מוזר וכבר זמן מה שלא הצלחתי להבין אותו.
תתפלאו כמה היה נוח וטבעי להפקיד אותו בידי אחרים. כן. שהם יטפלו , יעניקו , יחברו ואני אהיה פה לעודד אותם.
יצאתי למסע הזוי, בלי כל מחשבה.

הפרק השני- השקיעה

כל הזכויות שמורות לפנינה כץ                                                       10.10.2014

    

תגובות:

1. חוה רוזנברג
מדהימה
מדהים קרה לי אותו דבר – סרטן הלימפומה לפני 5 שנים את אישה חזקה ומדהימה אני עוברת לקרוא פרק ב' אך ורק בריאות לכולם
תשובה:
חוה תודה רבה לך. אני שמחה שהבראת. תודה פנינה
2. מיכל חזון
מדהים ומרתק
נקרא בנשימה אחת. עוברת להמשך
תשובה:
תודה רבה מיכל. פנינה

10הערות

  1. סימה

    את מדהימה!!! רק בריאות.כייף לי לקרוא אותך..
    בריאות.. בריאות.. בריאות..

    • פנינה כץ

      סימה שלום

      תודה רבה 🙂
      רק בריאות
      פנינה ♥

  2. מירי

    קראתי את חלק א בנשימה עצורה.
    אני מאחלת לך חיים טובים וארוכים מלאי שמחה ובריאות.
    הייתי אצלך לפני שנים וחזית לי דברים שבשעתו חשבתי שלא יתכנו. אבל הם כן.
    שתהיה לך שנה טובה ונפלאה.
    מירי

    • פנינה כץ

      מירי שלום לך

      תודה על הברכות והאיחולים תמיד מחמם אתהלב.
      כן זה קורה לא מעט פעמים שמה שרואים שיקרה לא מסתדר לאנשים בהווה כדבר אפשרי והכוכבים יש להם דרכים מיוחדות לארגן לנו את החיים. 🙂
      שנה מעולה ומאושרת לך

      ממני
      פנינה

  3. את חני עברון

    פנינה את באמת קורצת באיכויות מדהימות, מחר אקרא את חלק ב׳ הולכת לישון עכשיו עוד מעט 1 בלילה אבל מה שמעניין זה האם את רואה את הצופן בעתידך ואת משנה דברים כדי באורח החיים שלך כדי שהדברים ה״רעים״ יהיו ממך והלאה, או למקרה של מחלות מה את כבר יכולה לעשות?
    תודה חני, פלורידה

    • פנינה כץ

      אתי חני, שלום לך
      תודה רבה :}
      את המחלה איבחנתי טרם עת והגעתי לבית החולים באוקטובר 2004. כך שכבר נעשה דבר בזמן הנכון.
      ואני בהחלט מתריעה לאנשים על דילמות בריאותיות והליכה לבדיקות כשאני מזהה בעייה קריטית. כך שבכל זאת זהו פן משמעותי .
      אנחנו בכל מקרה לא חיים לנצח ותמיד מתים ממשבו נכון? תפיסת החיים שלי אופטימית מאוד אבל גם ריאלית.
      תודה רבה לך

      פנינה

  4. Ksdk

    האם יש בפורום הזה מי שחלה בלוקמיה מסוגa.m.l.בשנה שנתיים האחרונות והבריא ואיזה סוג של טיפול ואם יש המלצות על בית חולים.תרופות רופאים אשמח לקבל

    • פנינה כץ

      שלום

      שלום Ksdk
      זהו סוג הלוקימיה שהייתה לי. אבל זה קרה לפני כ:13 שנה. ממליצה על הרופאה סיגל תבור שטיפלה בי בזמנו במחלקת השתלת מח עצם באיכילוב- היא כיום מקבלת באסותא -רמת החייל, רח הברזל 20 – תל אביב יפו -073-7023640.
      בהצלחה

      פנינה

  5. ישראל בן יהוידע

    כאילו במקרה הגעתי לפה… אך הרי אין מקרים ואין גם סתם… קורא והלב אתך פנינה, קורצת מחומר מיוחד….!!!
    בריאות בשפע לך ולכולנו …. וזה מחזיר אותי לבית לוינשטיין קומה 5 מחלקת פגועי ראש שם אושפזתי לאחר תאונת דרכים עם פגיעת ראש קשה … הרופאים היו סקפטיים אך אני רציתי לחיות…

    • פנינה כץ

      היי ישראל
      תודה רבה לך.
      ומאחלת גם לך בריאות מלאה. כי מה אנחנו בלעדיה?

      חן חן

      פנינה

השאר תגובה