דם לבן

פרק ב-השקיעה

זה היום עוד יום בהיר. השמיים שמי סתיו, בדיוק כמו שתמיד אהבתי. עליתי לקומה התשיעית בבנין אריסון [איכילוב] , לא לפני שדאגתי להתקשר לחברתי א. ובקשתי ממנה לבוא ולגלח את שיער ראשי. א. הגיעה עם מכונת הגילוח של בעלה והתבוננה בי בחשש. ביטלתי את חששה בניד מבט אחד . השיער שהגיע עד כתפי נשר ברכות כמו עלי שלכת יבשים על שקית ניילון שהכנתי בעוד מועד על רצפת המקלחת. האמת, לא הרגשתי כלום. כאילו שערה של מישהי אחרת נגזז זה עתה. ולא הרפיתי עד שהגולגולת הייתה חלקה למשעי. השתוממתי כמה ראשי עגול ונראה פתאום כה קטן. ומעולם ועד ששערי צמח. שוב, לא חבשתי כובע או פאה.

מרים האחות הראשית דווחה לי, שאני אמורה לעבור השתלת צינורות אינפוזיה בבית החזה. זהו הליך שאינו כואב [רעיון לחסוך מהחולה שטפי דם וחרירים מיותרים בורידי הזרועות] והוא נקרא Hickman .ירדתי לקומת חדרי הניתוח. הגיע רופא אנרגטי והסביר לי שזה ייקח דקות ספורות. תוך דקה החדירו מתחת לעור בבית החזה שני צינורות[ממש לא כואב] ובאמצעות נקב קטן באזור המחשוף משכו את שני הצינורות שדרכם מהיום והלאה הייתי אמורה לקבל את החומרים הכימיים ומשם גם ישאבו דם כדי לבצע ספירות דם. זה הסתכם ברגע של לחץ קל. בעצם עברתי עוד חוויה גופנית. שום כאב. למעשה, זכיתי ב'תוספת איבר' חדש לגופי שנקרא Hickman איבר העשוי משני צינורות גומי דקים המשתרבבים ומשתלשלים ממחשוף חולצתי. התבוננתי בו והייתי מחויכת לגמרי מהרעיון איך זה יתקבל עם חולצת מחשוף סקסית. ח.. ח…ח. טוב, הייתי משועשעת. תבינו בשלב זה, אני עדיין בחוויה חוץ גופית.

והנה אני מוצאת את עצמי כששקית הכימו [כן עוד שם חיבה לכימותראפיה] מחוברת לHickman ולמוט מתכת שהוא הצמוד החדש שלי. ואני אמורה לדחוף לכל מקום את המוט שבקצהו לולאת מתכת ועליו תלוייות שקיות הכימו הצבעוניות. ברגעים אלה נדמה לי לעיתים שעוד שנייה מישהו ייגש אלי ויאמר :אוקי, גברת כץ , הניסוי עבר בשלום! את יכולה ללכת הביתה!

להפתעתי, עם הזמן הפכתי לוירטואוזית בעניין הניידות עם הצמוד שלי. 🙂

נשכבתי במיטה והמתנתי לשלבים הבאים. הגיעו שקיות עם נוזלים כתומים, צהובים, חומים, שקית עולה ושקית יורדת, צבע כתום מוחלף בשקוף ואני מתבוננת איך הצבעים מתחלפים ומנסה לחוש איזה טעם נותן לי כל צבע בפה. מודה מדובר באי נוחות בגוף אבל לא משהו חריג. אני מדברת המון בטלפון. הפסקתי לאכול. לא..לא בגלל הכימו.ממש לא היו לי בחילות מהסוג המפורסם. פשוט לא יכולתי לאכול.השילוב של אוכל[הכי טעים שיש ] עם ריח התרופות וריחות החיטוי[פעמים ביום חיטאו את החדר] דיכא כל שמץ של רעב. אוכל ובית חולים זה דבר והיפוכו.

אני עדיין בשלב שלא מצליחה להתחבר לתחושת הדרמה של אדם גוסס[למרות שלא נכנסתי לעובי הקורה של הפרטים הרפואיים, עדין אני קולטת שמדובר במחלה שמתים ממנה] ואני חושבת על מוזרות המחלה ההורגת (!) אך הבלתי כואבת הזאת.

ספירות הדם יורדות מיום ליום ואני עלולה להדבק מכל נגיף.

בידוד

אני נכנסת לבידוד. זה אומר שלט של בידוד על דלת החדר. רק לאדם אחד מותר להיות נוכח בחדרי בכל ביקור, ועם מסכה. ומתברר לי בינתיים כי במערכת העיתון שלי ארגנו רשימה ובכל כמה שעות מישהו אחר מגיע אלי לשהות איתי. התרגשתי מהמחווה.

אני מקשיבה הרבה למוזיקה. בוהה בים הנשקף מהחלון הענק. ופוגשת רופאים כל כמה שעות. משתדלת להקשיב פחות להתייעצויות שלהם. בלאו הכי אני לא ממש מתחברת לטרמינולוגיה הלוקמית.

זו אני השוכבת שם במיטה אך עדיין בחוויה חוץ גופית. מתבוננת במהומה. מתלוצצת עם הרופאים[גם לי מותר] עונה לטלפונים ומסבירה לכולם מה יש לי.השמועה פושטת כמו אש בשדה קוצים. מקבלת בני משפחה וחברים. מספרת להם על המחלה ומגלה שלאחרים פחות נוח לדבר על לוקמיה.

אני עייפה מכמויות המבקרים ומהצורך לדבר ומחפשת רגעים של שקט כדי להיות עם עצמי. מזון לא בא לפי, ואחת לכמה ימים אני מקבלת מזון חיים נוזלי ישר לHickman מבחינת הרופאים אני מרעיבה את עצמי למוות 🙂 מעבר לכמויות הדם האסטרונומיות שמזרזפים לדמי כל יום הירידה במשקל נהיית דרסטית. כל יום נשקלים, וכמות הכימו מחושבת על פי משקל הגוף.מידע חיוני, תודו.

כעבור כעשרה ימים הגוף שלי מתחיל להתבטא באופן עצמאי דרך נפיחות מוזרה המתפתחת בשרירי הירך והמלווה בכאב . אני מקבלת את האופטלגין הנוזלי הראשון וחושבת לעצמי שזה לא נורא ואז אחרי יממה הכאב הופך לבלתי נסבל, והרופאה נכנסת וממששת בדאגה את הנפיחות ואני מתחקרת אותה :מה זה? והיא מגיבה בדאגה: 'המחלה נלחמת להישאר בגופך'. אני חושבת שרק באותו הרגע בעצם, בפעם הראשונה חלחלה לתוכי ידיעה שזו אני החולה. סיגל הרופאה שואלת אותי בין אחת לעשר, כמה כואבת לך הרגל? אני עונה אחת עשרה. האחות מביאה cc 10 של מורפיום. דווקא זה היה רגע התפקחות שלי, אני זוכרת שאמרתי לעצמי: זו אני פנינה החולה אפילו חולה מאוד שמקבלת מורפיום. וברגע אחד מרוכז וצלול אני מתבוננת בתוך עצמי וצוללת למעבה אפלת מוחי, כשרגע מוחי מטושטש מהמורפיום ואני הוזה גלים מרצדים. וברגע אחר של צלילות אני מתחברת ל- Magician שבדמיוני ומחדרו אפוף הקסמים אני מאבזרת יחידת 'חיילי בדיל' ופותחת את דלת חדר המלחמה אשר במוחי ומתחיל ריטואל תוך כדי התנהלות שקטה אך סדורה בתוך מחשבותיי. בין הזיה להזיה אני מפקדת על חיילי הבדיל היצוקים שלי, לחדור דרך ראשי לעבר צינורות הדם בגופי. חיילי הבדיל הזהים בעלי הבעה נחושה הם רחבי גוף ומהירי תנועה, נכנסים בזה אחר זה ברווחים קבועים ובקצב אחיד.כולם ביד אוחזים בלהביור והם עוברים מתא לתא ונענים לפקודתי. הם מחסלים באש יוקדת את כל התאים החולים אני בקונטרול רום עוקבת אחריהם איך הם נעים בקצב, מאצבע לאצבע ומפרק לפרק ומקפידה לבחון את עבודתם. אם לרגע נדמה לי שמי מהם לא הקפיד על עבודה יסודית וסרח אני מייד מחזירה את החייל לתא החולה והוא מבצע את עבודתו שוב. כל פעם שהחיילים יוצאים מאיבר לאיבר בגופי במוחי חולפות המילים:

I am stepping through the door…..

And I am floating in a most peculiar way

And the stars look very different today….

www.youtube.com/watch

הייתי חייבת להתאמץ ולפקח עליהם. לחיילים יש נטייה ל'חפף' להתעייף ולשאול האם המטרה מוצדקת או שמדובר במסע סיזיפי שמהי מטרתו? ואני בשלי מחדר המלחמה פוקדת:

אין מקום לשאלות!

המטרה:התאים החולים יכחדו! אחר כך תשאלו ותציקו ותדיינו על הטעם ועל הסיבה.

ושוב אני שוקעת בתרדמה. המורפיום מסיע את מחשבותיי על גלים רכים ומחבר אותי לשקט עמוק שכיף לשקוע לתוכו. אני זוכרת חברים שנרדמתי בעיניים פקוחות מול פניהם. רציתי פשוט שכולם ילכו.

www.youtube.com/watch

One peel makes you larger

And one pill makes you small

And the ones that mother gives you

Don't do anything at all

Go ask Alice

When she's ten feet tall

And if you go chasing rabbits

When logic and proportion

Have fallen sloppy dead

And the white knight is talking backwards

And the red queen's "off with her head"!

Remember what the dormouse said:

"keep YOUR HEAD"

עשרה ימים של חיילי בדיל ומורפיום. התעוררתי בוקר אחד, והנפיחות ברגל נעלמה כלא הייתה.

פרק ג: תקציר הרוע.

כל הזכויות שמורות לפנינה כץ                              10.10.2014