דם לבן-פרק ג'- תקציר הרוע
*מתוך דאנטי אליגירי:התופת
"והימים ימים של קושי
*ואמצא אובד ביער חושך .זה יער עז,פראי ועב הסבך מדי סכרי בו,יתחדש הפחד.
וחיל לבן רודף חיל שחור ושניהם מחפשים את המלוכה על בגופי. …"
וחומצות ניגרות לתאי הדם כדי למגר את חוליים.והגוף מוטל כמו על חרב
ולא ברור לו אם הוא יסיים את יומו.
מסביב ייהום הדם ובדיקות סופרות תאים. אובדן צלילות- האם זה סם, או אולי הכול פשוט תם?
עת לילה מגיע, ומעיים מזדככים מהלוע היישר לאסלה.
התחושה במוח עכורה -האם אני פה או פשוט עוד לא שם.
לעולמי ההזוי מגיחה סופי. היא מזכירה לי במזג את רייצ'ל זאת מקן הקוקייה היא שולטת ביד רמה או ביד רעה, מבטה מקפיא את דמי ואין לי אלא להבין כי הגיע לוציפר שבחר בי אולי?
סופי היא אחות ראשית. רווקה בת 30 נולדה בגרוזיה חיה באשדוד.
ומתה כל יום מחדש במחלקה.
לא. זה לא חלום רע, לא מחלה קשה. היא סתם הייתה רוע מזוכך ממקום מר וממורסה צהובה .
לא אימת המחלה ולא על מוות אחשוב בכלל. אלא מה זה הרוע הזה המזדחל בזה הרגע לתוך חיי?!
*'כן נשמתי,בעוד המו גליה, פנתה אחור ולמעבר הביטה' 'אשר איש חי עבור לא יעברנו.
ומהחלון בחדרי, עב כרס מטיל את גשמו בזעף ולפתע נעלמה האפרוריות וגזה לה העננה.
לכאורה, התעוררתי ליום של בדיקות שגרה והסתברה לי כי מחכה לי,בדיקה אחת מרה, זו שבמוח העצם. גיסתי נכחה בבדיקה וניגבה דמעותיה והתקשתה להתבונן ולראות.
היא חיבקה אותי בסוף הבדיקה ואמרה :איזו גיבורה את ,איזו גיבורה!
[אם תוצאות הבדיקה לא יהיו טובות אהיה מועמדת להשתלה. מחשבה שבכלל לא הרשתי לעצמי לחשוב]
בקשתי מהרופאה שחרור לצאת למסעדה לאכול. הרעב היה עצום.
גיסתי ואני נסענו במונית למסעדת דים סאם עוד כששכנה בקינג ג'ורג' ואכלנו את כול הדימ'ים המדהימים שהיו להם בתפריט.
ותוך שעות לאחר, הרופאה כבר בפרוזדור בטרם כניסתה לחדרי צועקת בשמחה לעברי :את נקייה! את נקייה!
אך להרגיע היא מייד הוסיפה : למצב זה הם קוראים רמיסייה ו רק נסיגת המחלה.
אך אני חשתי כמו קרעו את החיים לפיסות והושיטו לי פיסה שלמה ,אומנם הרגשתי על תנאי, אך כך אני מרגישה בעצם כל חיי. ועלי לחזור לאחר חופשה לאשפוז של עוד 5 חודשים של טיפול.
חופשה
אני יוצאת תוך ימים לחופשה מבולבלת אך חיה [מלעיל]
…הכול נמשך כמו במסע הזוי של שמחות קצרצרות והרבה בהייה על מה שהיה או מה שלא היה..
שערי צימח פלומה רכה. אני רזה אך הצבע חזר לפניי.
תוהה ושואלת בקול רם ובשקט,איפה היא בדיוק נקודת ההתחלה?
מתקשה בטיפוס על מדרגות.
.*'בשוך רפיון גופי,לתור יספתי בשמי שולי ההר,ובכל הדרך חזקה הרגל המושפלת צעד'
למרות התנגדות רופאיי לעבור טלטלה החלטתי לעבור דירה.
מצאתי אותה במרחק 5 דקות מהים 3 חדרים. חמודה.
ובחדר אחד דחסתי את כל התכולה, רציתי שהכול יהיה ארעי עד ההבראה.
ולאט לאט שחררתי מהחדר רק מה שהייתי זקוקה..ואהבתי מאוד את חיי המינימליסטיים בדירה .
היה בי רעב לאוכל. רעב שהצטבר בחודש אשפוזי. הייתה בי כמיהה לאוכל טעים. זה היה רעב כה גדול. ןהרגשתי כמו לנגוס את החיים בשיני ולפוררם. כל פיסה של אוכל הייתה כמו תחושת חיים זכה. טעמתי הכול בהנאה צרופה. כשפי שואב בחמדה את פריכות המזון לתוך קרבי. כל יום חגגתי במסעדה אחרת . הקדשתי לארוחה תשומת לב רבה, לעסתי לאיטי את המזון ינקתי אותו פנימה לתוך גופי כדי לחזקו הרגשתי שינוי כה רב ביחסי לכל הפרטים הקטנים בחיי שאף םעם לא ייחסתי להם חשיבות. תשומת הלב הפכה להיות קריסטלית עם שקיפות פנימה והחוצה, כל עשייה קבלה דגש כמו מקלחת שארכה והתבשמה לתוכי כשהתמכרתי לליטוף המים על עורי כמו לרחוץ מעלי את שאריות מחלתי. כל שיחה הקשיבה לעצמה ולדקויות שבה.
התבוננתי בחברים ובאנשים כמו קיפלתי אותם לתוך עיני ונצרתי כל אירוע בחגיגיות בתא אחר במוחי. טיילתי הרבה על הטיילת נשמתי אוויר חורפי זה היה נובמבר. אני זוכרת שמים קודרים עם ענני קולינימבוס מטילי אימה. אך בתוכי, ענני הפנימיים היו מצועפים ורכים כמו ענני נוצה. הרגשתי כמו תינוק הבודק כל מצב ורגע בעיניים כלות.
רוח קרירה ליטפה אותי, כמו שמחה לחזרתי ולנוכחותי על אדמה זו. ואהבתי את החיים כל כך.
החודש התארך למרבה פליאת הרופאים[נאלצתי לקפוץ למחלקה לבדיקת דם שבועית] וגופי סרב להיכנע.
אחרי 7 שבועות הגוף התחיל לקרוס מהטיפול הכימותראפי, חולשה הכריעה אותי והחום עלה. נכנסתי לרכב. הפעם אני נהגתי לבית החולים גם כשידעתי שעלי לחזור להמשך הטיפול, חזרתי בלב דואב למחלקה ובעיקר מלאה בחששות מיחסיי עם סופי האחות הראשית.
הגעתי מאופרת עם פלומת ראשי שארכה ואהבתי להתבונן לתוך עיני התבוננתי לזו שמבריאה בתוכי.
הגיעה הפגישה הבלתי נמנעת עם סופי. היא התבוננה בי מבלי להישיר מבט ושאלה בנוקשות מה שלומי וכמובן שלא חיכתה לתשובה ופקדה עלי להיכנס לחדר 22.
זה החדר הרע ביותר בין כל החדרים הוא נמצא מול עמדת האחיות כשצפצופי הפעמונים המזעיקים אותם לא מפסיקים לרגע לצלצל. טלפונים מצלצלים בלי סוף הוראות הרופאים וכל שיח בין חולה לאחיות מהדהד בחדרי.
המכונה המשומנת הזאת שנקראת מחלקת מוח עצם חייבת לנוע כמו רכבת לקראת יעדיה הסופניים. כמעט כולם מתים. נודע לי כי שרית בת 23 שנישאה חודשיים לפני התפרצות הלוקמיה בעלה הטרי מעולם לא הגיע לבקר אותה. אמה הייתה שם 24 שעות ביממה.לא הצלחתי להבין אם דיכאונה של שרית היה רב יותר מהמחלה או מהגילוי מיהו הגבר שהיא בחרה.
היה בחדר לידי גבר בשם מרטין בן 40 שאשתו ישבה צמודה אליו כל הזמן. הוא עבר השתלת מוח עצם וכל פעם התבוננתי בו לראות שהוא שורד את הימים ומתגבר. אך מספר ימים לאחר שהגעתי הוא נפטר. הייתה ליאת שוטרת בת 35 שילדה תינוקת ואז פרצה הלוקמיה. היא שכבה שם כשהיא צריכה "להרוג" את האימא שבתוכה. כדי לשכב בניחותה ולהתמסר לטיפולה..היא לא שרדה.
החום עלה והיה צריך לבודד אותי ודאגתי מאוד. שכבה איתי בחדר מישהי שהמחלה חזרה אליה ושתינו היינו בהמתנה לחדר בידוד שיתפנה. הרגשתי איך סופי "ממסמסת" אותי ולא מוכנה להתאמץ ולטרוח למעני. שכבתי בתחושת עלבון קשה, ידעתי שסידור החולים במחלקה בידיה בלבד והיא מתמהמהת ומצבי הלך והחמיר. בלילה, הרעשים של חולים היו קשים מנשוא. כל כך הרבה החייאות באמצע הלילה, כמעט אי אפשר לתאר חצי שעה בלי אירוע קשה. אני מול עמדת האחיות ואין סיכוי שאצליח לישון. אני מרגישה את מאבקה של סופי לשבור אותי. שאגש ואתחנן בפניה שתדאג לי לחדר אחר.
קמתי בבוקר לפני בואה ב-07.20 ,התיישבתי נחושה לכתוב לה מכתב ולמיטב זכרוני כתבתי לה כך:
סופי שלום
אני לא ישנה ולא מצליחה לישון את יודעת זאת טוב. הובטח לי חדר רחוק מעמדת האחיות בגלל בעיית השינה שלי. אני לא מתכוננת להתחנן ולבקש ממך.אבל אני רוצה שתזכרי שבאתי להלחם במחלת הסרטן ולא בך. ואני מקווה שגם את באת לפה לעזור לי לעבור תקופה קשה זו ביתר קלות.
העתק :למנהלת המחלה פרופסור א.נפרסטק.
ב08.00 הגיעה אחות ואמרה לי :את חוזרת לחדר 25. פינה בה אצטרך לבלות עוד ארבעה חודשים. זה היה אומנם החדר שנחתי בו ואף התרגלתי אליו. למרבה האירוניה. אך הוא היה גם חדר המלחמה שלי.
"האדם הוא החיה האכזרית ביותר, מי שנלחם במפלצות חייב להזהר לבל יהפוך לאחת. כשאתה מביט אל תוך התהום, התהום גם מביטה בך" – פרידריך ניטשה
כל הזכויות שמורות לפנינה כץ 10.10.2014
השאר תגובה